בישראל יש הרבה רגעים שבהם הלב מתרחב. לא בגלל אירוע גדול או מבצע מורכב, אלא דווקא בגלל מעשים קטנים של אנשים טובים שמחליטים לתת מעצמם בלי לצפות לדבר. לא משנה העונה, המצב הביטחוני או מה שקורה בכותרות, תמיד יש מי שעומד מאחורי החיילים, דואג להם ומוודא שהם מרגישים שיש על מי לסמוך. אלו אנשים תורמים שפועלים בשקט, בלי כוונות רווח ובלי צורך בחשיפה, ויוצרים שינוי אמיתי ביום יום של אלפי לוחמים וחיילים בעורף. אבל למרות כל הטוב הזה, קיימת גם בעיה, למרות שברגעים קשים כולנו מתגייסים מיד, לעומת זאת, בשגרה התרומה נחלשת, והחיילים עדיין נמצאים בשטח וזקוקים לתמיכה. כאן נכנסת החשיבות של עשייה שמתקיימת לאורך השנה כולה, ולא רק בזמן חירום.
הצורך שקיים מעבר לכותרות
ברגעים מתוחים או בתקופות של מבצעים צבאיים, כולם מרגישים את הדופק של המדינה ומיד מתגייסים לעזור. החיילים נמצאים במרכז השיח, והלב של הציבור נפתח בגדול – תרומות, משלוחים, אוכל חם, ציוד, מילים טובות. אבל כשהמצב נרגע והשגרה חוזרת למסלול הרגיל שלה, משהו אחר קורה: תשומת הלב יורדת, החיים ממשיכים קדימה, וההתלהבות הטבעית של "להיות שם בשבילם" מתחילה לדעוך.
הבעיה היא שהחיים של החיילים לא משתנים עם קצב הכותרות. גם בימי שגרה הם ממשיכים לעמוד בשערים, להחזיק קווים, להתמודד עם לילות בלי שינה, עם עומסים ועם אחריות כבדה. התחושות, הפחדים, הקור, השגרה השוחקת כל זה נשאר. הצורך שלהם בתמיכה, במילה טובה, בציוד בסיסי או אפילו רק בתחושה שמישהו חושב עליהם לא נעלם בשנייה אחת. בדיוק כאן נכנסת החשיבות של מי שלא תורם רק ברגעי החירום, אלא לאורך כל השנה. אנשים כאלה סוגרים את הפער בין המודעות הציבורית לבין המציאות בשטח. הם מזכירים לחיילים שגם כשכולם חוזרים לשגרה, יש מי שעדיין רואה אותם, זוכר אותם ואכפת לו באמת. זו נתינה שמגיעה ממקום עמוק, והיא זו שעושה את ההבדל הגדול ביותר ביום יום.
מי הם האנשים שעושים את זה בפועל
כמעט לכל אחד יש הורה, בן משפחה או חבר שמשרת בצבא. אבל יש קבוצה גדולה של אנשים שפועלים בלי שהם מחויבים אישית. אלו אנשים שברגע שהם רואים שצריך, הם פשוט עושים בלי יותר מידי דיבורים. חלקם פותחים עמותות קטנות משלהם, חלקם מצטרפים לגופים וותיקים, ויש גם כאלה שפועלים לבד בשקט. יש כאלה שמכינים אוכל חם ומסיעים אותו לבסיסים, את התופרים שמייצרים כריות צוואר או ציוד מיוחד, ואת בעלי העסקים שפותחים את הלב ואת הארנק בכל פעם שמשהו חסר. יש כאלה שמגיעים לשטח עם שתיה קרה בחום כבד, ויש כאלה שמארגנים פעילויות ערב לחיילים שהגיעו למנוחה. כולם עושים זאת מתוך תחושת שליחות אמיתית. המשותף לכולם הוא הרצון להיות שם. בדרך כלל מי שפועלים ככה מרגישים שגם הם מקבלים בחזרה, כי הנתינה מחזירה משמעות.
מה המשפחות מרגישות כשזה קורה
התרומה לחיילים לא משפיעה רק עליהם. היא משפיעה גם על ההורים שנמצאים בבית. בשביל הורה שחי בדאגה תמידית, הידיעה שיש מי שרואה את הילד שלו, אכפת לו ממנו ודואג לו בשטח, מייצרת הקלה עצומה. משפחות רבות מספרות שהרגע שבו הן רואות תמונה של מישהו שהביא מים קרים, בישל ארוחה או פשוט נתן אוזן קשבת לבן שלהם, יוצר תחושת חום שקשה לתאר. גם אם מדובר במחווה קטנה, היא מייצרת חיבור בין אנשים שלא מכירים, אבל חולקים בעומק הלב את אותו הרצון לשמור על מי שמשרת בשביל כולנו. זו הסיבה שהנתינה הזו מרגשת כל כך. היא הופכת את השירות לפחות בודד, ורבים מרגישים שהחיילים שלהם עטופים בקהילה שלמה של אנשים טובים.
איך אפשר להצטרף, לתרום ולהשפיע
לפעמים משהו קטן כמו לשלוח קרטון עם חטיפים או לכתוב מכתב אישי למישהו שלא פגשנו. לא צריך הרבה בשביל להתחיל לעשות טוב. אחרים מגלים שהם יכולים להתנדב באופן קבוע בארגון שעוסק בחיילים, או אפילו להרים יוזמה מקומית משל עצמם. אפשר לתרום זמן, כסף, ציוד, או אפילו רק לתקום בנוכחות שלך. ביקור קצר בבסיס, ארוחה חמה, איזשהי סדנה או הרצאה או הפעלה לכל אחד יש משהו לתת. ההשפעה לא נמדדת בגודל, אלא בכוונה שמאחוריה. ומה שטוב זה שאין דרך אחת נכונה. כל אדם פועל בדרך שמתאימה לו, וכל מחווה קטנה מצטברת למשהו גדול. ברגע שמבינים שלחיילים יש צרכים שונים בכל עונה ובכל תקופה, קל למצוא בדיוק את המקום שבו אפשר להשפיע.
סיכום- אנשים טובים עושים הבדל גדול
בסוף, הסיפור האמיתי הוא לא על תרומה חד פעמית, אלא על רצף של מעשים קטנים שמרכיבים פסיפס גדול של אכפתיות. החיילים שלנו נמצאים שם בשביל כולנו, בכל יום בשנה, ולכן התמיכה בהם לא צריכה להיות תלויה באירוע דרמטי או מצב ביטחוני מסוים. מי שבוחר לתת לאורך זמן יוצר שינוי עמוק. הוא מזכיר לחיילים שהם לא לבד, משדר למשפחות תחושת ביטחון, וגורם למדינה שלמה להרגיש קצת יותר מאוחדת. אלו האנשים שבשקט ובלי רעש מוכיחים מהו חוסן אמיתי ומהי קהילה שמחזיקה אחת את השנייה. נתינה מהלב היא כוח. וכשמשתמשים בו נכון, הוא הופך את כולנו לטובים יותר.
